אשר על פני ירחו. כבר ביארנו בפ׳ וילך דהר נבו היה מצד אחד שייך לישראל והוא על פני ירחו. ומאותו צד עלה משה ועמד וראה ומצד השני היה שייך למואב ושם מת:
את הגלעד עד דן. הראהו מרחוק לקרוב ע״כ מתחלה צפה לצפון עה״י שהרי הוא היה עומד בדרומית של א״י. וראה תחלה כל הצפון מעבר הירדן שהוא גלעד ולהלאה למערב שהוא שבט דן:
ואת כל נפתלי. קרוב יותר לצד דרום והוא הנקרא גליל התחתון. ואת ארץ אפרים ומנשה. קרוב עוד יותר לדרום והוא גליל העליון:
ואת כל ארץ יהודה. הוא דרום ממש נגד מעמדו:
עד הים האחרון. קאי על כל הקודם נפתלי אפרים ומנשה ויהודה. ומצד מערב גבולם הוא הים האחרון:
ואת הנגב. דרום של יהודה בקצהו אצל אדום:
ואת הככר בקעת ירחו. מצד רגליו של משה נמשך לצד דרום:
עד צוער. דמשם והלאה הוא מדבר סדום:
לזרעך אתננה הראיתיך וגו׳. משום שנשבעתי לתת אותם לזרעם ע״כ ושמה לא תעבור. כי זה סיבה לדבר כמש״כ בפ׳ חקת בלשון לכן לא תביאו וגו׳ ולעיל ס״פ האזינו:
בארץ מואב. מאותו צד שהוא שייך למואב כמש״כ לעיל. וזהו על פי ה׳. שצוה לילך ממקום עמידתו לצד ירחו לעבר השני ולמות שם:
ויקבור אותו בגי. מעט בשפולי ההר:
מול בית פעור. הוא טעם שנקבר דוקא באותו מקום כדי להשפיל כח בית פעור כמש״כ התוס׳ סוטה די״ד בשם המדרש:
ולא ידע איש וגו׳. בא הכתוב לבאר על שנמנע ממשה רבינו מקום קבורה יפה אשר ידענו תאות הצדיקים לכך. אמנם כבר נתבאר בס׳ בראשית מ״ט ל׳ שלשה דברים שנפש הצדיק מתאוה על מקום קבורה. א׳ שיהא מקום קנוי לו ולא בשדה אחר. ב׳ שיהא לאותו מקום זכות כמו א״י או מקום תורה וכדומ׳ סגולה רוחנית. ג׳ לנוח אצל אבות ומי ששימשוהו בחייו. וביאר הכתוב טעם על שנעדר ממשה ג׳ דברים הללו. א׳ ויקבור אותו וגו׳ הקב״ה כ״י או הוא קבר את עצמו. וא״כ היה בדרך נס ופלא ומובן מזה שזה היה בריאה מששת י״ב למקום קבורת משה ולא היה קנוי מתחלה למואב אלא למשה ביחוד. ב׳ מול בית פעור זכה בזה המקום לדבר הגדול לזכות את הרבים להבדיל מטומאת הפעור. ואין לך מקום יפה מזה שזכות הרבים תלוי בו . ג׳ ולא ידע איש וגו׳. לא היה שייך נ״ר למשה בצוותא שהיה מובדל משאר נשמות המתים. כמו שהיה מובדל בחייו מכל אדם כי לא היה מסוגל לטבע הליכות עולם רק בדרך נס כמש״כ בס׳ במדבר כ״א ובכ״מ. כך בקבורה לא ידע איש ערכו:
את קבורתו. את קברו מיבעי ועמש״כ בס׳ בראשית ל״ה כ׳:
במתו לא כהתה עינו. פרש״י אף משמת ואין הכונה שראה ממש כמו בחיים ח״ו. דודאי נסתלקו כל החושים וזהו מיתת האדם אלא משום שאין ניכר על האברים אם הוא מרגיש בם או לא זולת העינים. הכל מבינים אם האדם רואה או אינו רואה שניכר באישון העינים. ומכש״כ לאחר מיתה ניכר על העינים ששוב אין לו חוש הראות. ובזה נשתנה משה רבינו שנשאר צורת העין כמו שהיה בחיים אלא שמכ״מ לא ראה:
ולא נס לחה. דגם בזה ניכר אדם במותו. שחסר הלחלוחית שבין העור העליון לעצמו וצפד העור על העצם. ואמנם כבר ניכר בזה האדם בעודו בחיים בימי הזקנה ומתחיל הליחה להתמעט יום יום ונקרא הליכות הליחה כמו שמא הולך לאט לאט. אבל מי שמת פתאום ובעצם לחותו תיכף אחר המיתה הליחה נס מהר. והנה זה לא נצרך הכתוב לבאר אשר בחייו של משה הי׳ לחותו עמו שהרי היה זריז בפעולתו עד רגע האחרון. וזה בא בכח החמימות שבליחה אלא אפילו במותו לא נס לחה אלא נשאר קבור בלחותו:
ויבכו בני ישראל וגו׳. ודאי ביום הראשון בכו כל בית ישראל אפילו נשים וכמו בנדב ואביהוא דכתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגו׳ אלא שלשים יום לא הרגישו אלא תלמידי משה רבינו היינו בני ישראל ולא נשים ועה״א:
ויתמו ימי בכי אבל משה. ביאר הכתוב אבל משה ללמדנו הא דאיתא במס׳ תמורה די״ז שנשתכח הרבה הלכות מתורה שבע״פ. וכמו שיבואר עוד במקרא הסמוך מש״ה הקדים שלא היה בכי בלבד אלא שנהגו אבל ולא עסקו בתורה וננעלו בתי מדרש:
ויהושע בן נון וגו׳. אז נתמלא רוח חכמה ביותר כמש״כ לעיל ל״א י״ד שהיה כמו בנטות השמש זורח אור הלבנה. אמנם עוד לא בהלו אור הלבנה עד שהשמש שוקעת לגמרי. כך כשמת משה אז נתמלא יהושע רוח חכמה:
כי סמך משה וגו׳. והיה כמו אור הלבנה שמקבלת אורה מהשמש:
וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה וגו׳. אם נפרש במצות שבא לשעה לצרכי המלחמה וכדומה לא שייך כאשר צוה ה׳ את משה. ואם בענין הליכות התורה לא שייך לשון וישמעו אליו אלא כלפי שנשתכחו כמה הלכות. והיו הכל עיניהם תלויות על הוראת יהושע ושמיעה היינו למוד ויעשו היינו מעשה. ופי׳ כאשר צוה וגו׳ הוא קבלות שקיבל משה בע״פ מה׳. כמו שדרשו חז״ל על כאשר צויתיך דכתיב בשמיטה והכי מבואר בירושלמי פאה פ״א ר״י בשם ר״ב כאשר צוה ה׳ את משה עבדו וכן צוה משה את יהושע וגו׳ אפילו דברים שלא שמע מפי רבו הסכימה דעתו כמו שנא׳ למשה בסיני הרי דמשמעות זה הלשון על קבלות שבע״פ. והודיע לנו זה המקרא שאנו עומדים דכל ישראל שמעו מפי יהושע מה שנצרך למעשה. ויהושע כוון את ההלכה כאשר צוה ה׳ את משה אע״ג ששכח בימי אבל משה. מ״מ כוון לאמיתה של תורה וכדאיתא עוד בירו׳ שם כ״מ שנתנו ב״ד נפשם מכוונים להלכה כמו שבא למשה בסיני. ואע״ג דבמס׳ תמורה שם איתא דעתניאל ב״ק החזיר הלכות בפלפולו. מ״מ ודאי היה תלוי בהסכמת יהושע ורק עתניאל ב״ק היה כמו תלמיד המחכים את רבו ורבו מסכים על ידו:
אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים. דאע״ג שהקב״ה מדבר עם נביא לצורך הדור. אבל אחר שאינו מוכשר מצד עצמו למעלה זו כ״כ הרי זה כמלך בו״ד מדבר עם מי שאינו לפ״כ אלא שהשעה צריכה לכך אזי אינו מדבר עמו בפנים יפות שיהא מביט אל פניו אלא כמדבר מן הצד. משא״כ אם הענין נותן לדבר עם מי שראוי לכך גם מצד עצמו אזי יש מזה להמלך להביט על פניו וכך הוא מלכותא דרקיעא וכדאיתא ברבה ריש פ׳ ויקרא אל משה ועם אדם לא דבר דרך לדבר עם אריסו. ועם נח לא דבר. דרך לדבר עם נקדודו פי׳ השעה היתה צריכה לכך אפילו אינם ראוים מצ״ע. וכך אירע שדבר עם גדעון וכדומה אע״ג שלא היו ראוים לכך ושארי נביאים שהיו ג״כ ראוים לכך. אבל עוד לא היתה הארת פנים באהבה כמו עם משה:
לכל האתת. באופן האתת בשעה מצומצמת כ״כ:
והמופתים. בנסים נפלאים:
אשר שלחו ה׳. הכל היה רק בדבר ה׳ בהארת פנים אל פנים:
ולכל היד החזקה. נתבאר לעיל ג׳ כ״ד דמי שמשדד הטבע הרי זה כמו שאוחז בכח גלגל הרחים ההולך בכח עוז המים או האש. והוא גבורה גדולה אכן אפילו מי שיש לו זה הכח לשעה אינו יכול לעצרו הרבה כך שידוד הטבע הוא עצירת גלגלי כוכבי לכת ופעולתם בטבע וכל הנביאים עצרו ההילוך לשעה. אבל משה היה ידו החזקה זה ארבעים שנה:
ולכל המורא הגדול. הוא גלוי שכינה שהיה בימיו. ואע״ג שגם בימי שמואל ואליהו היה גלוי שכינה לכמה בני הנביאים אבל לא הגיעו לגלוי שהיה בימי משה. וכתיב לכל המורא הגדול. משום שהיה כמה פעמים גלוי שכינה בסיני ובא״מ. ועוד הרבה פעמים מש״ה כתיב לכל. ועי׳ מש״כ לעיל ד׳ ל״ה:
לעיני כל ישראל. דכל הנביאים שגרמו גלוי שכינה לא היה אלא לבני הנביאים תלמידי הנביא. אבל משה גרם גלוי שכינה לעיני כל ישראל בים סוף ובהר סיני ובאהל מועד. ומחמת זה היתה אהבת ה׳ כ״כ אליו. שבזה הראה לכל אשר הוא ית׳ ברא העולם ומלואו. ומשום הכי בידו לעצור הליכות עולם. והוא ית׳ מנהיג עולמו ומש״ה מראה אור פניו כ״י. וזהו תכלית הבריאה לדעת כי בראשית ברא אלהים:
סליק בעזרת ה' החונן אף לשאינו הגון:
